אסטרטגיה של מלכ״רים בזמנים של רעש

לנהל מלכ״ר תמיד דרש סוג מסוים של בהירות. אתם אחראים לתורמים, למוטבים, לדירקטוריון ולמשימה — בו זמנית, עם משאבים מוגבלים. אבל משהו השתנה בשנים האחרונות: רמת הרעש.

מדדי ההשפעה מוטלים בספק. ESG הפך לשדה קרב פוליטי. עדיפויות הקרנות משתנות מהר יותר ממחזורי הגרנטים. וכל ארגון עם מטרה מתחרה על תשומת לב בסביבת מדיה שמתגמלת נפח על פני עומק.

הטיעון לנסיגה אסטרטגית

בסביבה רועשת, הדחף הראשון הוא להגביר. לפרסם יותר. לדווח יותר. לתבוע יותר. אבל ראיתי יותר מדי מלכ״רים שמתפשרים על האסטרטגיה שלהם בניסיון להישאר רלוונטיים לכל שיחה.

הארגונים שמשרדים שיבושים — והיו כמה סיבובים כאלה בעשור האחרון — הם אלה שיודעים בדיוק מה הם לא עושים. נסיגה אסטרטגית היא לא על ויתור. היא על ריכוז כוח. ההחלטה להיות מצוינים בשלושה דברים במקום בינוניים בעשרה היא בחירה אסטרטגית.

מה תורמים באמת רוצים עכשיו

הנה משהו מנוגד לאינטואיציה: בזמנים של אי-ודאות, תורמים רבים רוצים פחות, הימורים גדולים יותר. הם רוצים לגבות ארגונים שיש להם השקפה, שבחרו את הנתיב שלהם, ושיכולים להסביר — בצורה ברורה, בפחות מדקתיים — מדוע הם הכלי הנכון לשינוי שהם מנסים לחולל.

הארגונים שמתקשים לגייס עכשיו סובלים לרוב מהבעיה ההפוכה: הם הרחיבו את תיאוריית השינוי שלהם כדי לרדוף אחרי כל חלון גרנט פתוח. התוצאה היא ארגון שיכול להצדיק הכל לכל תורם, אבל לא יכול לספר סיפור קוהרנטי לאף אחד מהם.

תיאוריית השינוי שלכם לא צריכה להתאים לסליידר מצגת. היא צריכה להתאים למשפט אחד. כל השאר הוא ביצוע.

נקודת פתיחה מעשית

אם הדירקטוריון שלכם לא ניהל שיחה כנה על מה אתם הולכים להפסיק לעשות ב-18 החודשים הקרובים, זו הפגישה הראשונה לקבוע. לא ריטריט. לא תהליך תכנון אסטרטגי. שיחה ממוקדת של שעתיים על מה יורד מהצלחת — ולמה.

בהירות היא אסטרטגיית גיוס. היא גם אסטרטגיית טאלנט, אסטרטגיית שותפות ואסטרטגיית חוסן. היא מה שגורם לכל השאר לעבוד.